יום רביעי, 27 ביולי 2011

סדקים בחומה או ש...לא? Vol. 6



קיץ , בערך 700 אחוזי לחות בחוץ. בשבוע שעבר הייתי חולה ולא הגעתי למפגש של שומרי משקל ודי התבאסתי . השבוע הגעתי מבואסת עוד יותר כי הייתי משוכנעת במיליון אחוז שהעליתי במשקל , ולא רק שהייתי משוכנעת שהעליתי , גם חשבתי שמדובר על 2 ק"ג שהתווספו לי [בתקווה באופן פרופורציונאלי] לישבן. עם המחשבה הזו הלכתי לחפש בגדים לאירוע חשוב שהיה לי . יום שישי שעבר , בקניון - אני , האיש והילד ואפס הסבלנות שלי העלו אפס בגדים בחכתי . בשבת גררתי את שכנתי וחברתי ע' לקניון שבעת הכוכבים בהרצליה משוכנעת שאני הולכת למצוא את ה-שמלה . 4 שעות של כיתותי רגליים , אחד קפה הפוך חלש וטוסט אמריקאי גדול , הבהירו לי שכנראה את מבוקשי לא אמצא תודות לטוסט , לטבע ולהוריי שהביאוני עד הלום.

גם המחשבה על כך שאולי רזיתי מספיק לכדי " בלונדינית עם עיניים סגולות" , כפי שאומרת זיו המדריכה שלי , לא עלתה לי בראש כי הרגשתי בכל שמלה כמו דובי קטן ובטח לא עזרה לי השמלה עם אלמנטי "אגם הברבורים" שניסתה להלביש עליי איזו מוכרת תוך קריאות התפעלות עמוקות ומבט מזועזע שלי.

יום שבת , 20:30 , H&M . אני עומדת מול החנות מחכה שהיא תפתח [גיליתי שהיא נפתחת בכלל ב-21:30] . מעבירה את הזמן ולבסוף שערי "גן עדן" הואילו להפתח וכמו נחילי ארבה נכנסתי אני וכל עמישראל לחנות. התחלתי לסקור כל פינה [תוך כדי קללות נמרצות והלקאה עצמית על עצם היותי שם בשעה הזו בכלל] , לקחתי לי כמה שמלות ונכנסתי לתא ההלבשה. מודדת והכל נראה נורא ואיום . יוצאת וחצי תאוותי בידי. נאדה.

אז מה בעצם היה לנו פה ? מקרה קשה של הלקאה עצמית בתוספת אכילה לא מסודרת ורשלנית ולמרות כל הקילוגרמים שנשלו ממני , החיים כיפכפו [מלשון כאפה] אותי והזכירו לי שאני עוד עגולה. 

זה עוד מקרה חמור של סדקים בחומה , AKA , מחלה [להלן:הסדק] שממנה משילים איזה גרם או שניים ואז מתחילה אכילה מאסיבית "כי לא אכלתי כלום ביום הזה" . אז טעמתי , לעסתי וגם בלעתי [לא הכל ביחד] - נוטלה , לחמניות , קולה , פיצה ב-00:00 בלילה באדיבות האיש המפרגן שהתקשר לשאול אם אני רוצה וקיבל את התשובה "ברור! " - להמשיך ? בין לבין גם אכלתי מסודר אבל לא כתבתי מה אני אוכלת באופן מסודר כפי שאני אמורה . תסכול.

כשהתחלתי את התהליך האיש שלצידי נתן לי "גג שלושה שבועות" להחזיק מעמד בתכנית. מיותר לציין שאני מחזיקה מעמד כבר 6 שבועות , אולי יותר . אני לא חושבת שהוא ואני לקחנו בחשבון שה"מצב" הזה הוא בעצם לכל החיים. האסימון הכבד הזה נפל לי בקבוצה , וכשהוא נפל שמעו את ה"קאצ'ינג" שלו למרחוק . 

השבוע הגעתי לקבוצה , אני מאוד אוהבת להגיע לשם כי הוא קבוצה תוססת וכיפית והמדריכה בעצמה תוססת וכיפית ואני מאוד מחוברת ואוהבת את האוירה למרות שיש שם חברויות עוד הרבה קודם ואני ספק ביישנית ספק א-סוציאלית [סתם סתם] .בתקופת הקיץ מגיעים לקבוצה פחות אנשים , אולי זה החום והמזגן שמשאירים אותם בבית ואולי זה המשקל שעולה והפיתויים של הקיץ שקופצים עלינו מכל עבר אבל עובדתית , יש פחות אנשים וזה דווקא יתרון לפתוח יותר נושאים לדיון.

לפני שאני אספר קצת על עצמי מבחינת המשקל , אני רוצה דווקא לספר בקצרה על דיון שנפתח בקבוצה. ישבה לידי בחורה שאמרה שהיא מאושרת וטוב לה והיא בתקופה נפלאה בחיים שלה ולכן התכנית לרדת במשקל נדחקה לצד והיא מתמקדת באושר שלה ובבילויים עם החבר'ה שבעיני זה כיף אדיר. הבעיה שלה היתה נורא פשוטה - היא מוצאת את עצמה אוכלת עם החבר'ה לפנות בוקר עוד המבורגר או ממשיכה לעוד בירה  ובקיצור היא לא  יודעת מה לעשות כדי להחזיר את עצמה לתלם. נפתח דיון מאוד מעניין בעניין ומישהי העלתה את הנקודה שכנראה מרוב שטוב לה בחיים המשקל נדחק לצד , היא טענה שאם המשקל היה נקודה באמת כואבת עבורה , אולי היא היתה נכנסת לעניין יותר . פה נאלמתי דום. 

פתחתי את הדיון הזה מול שני אנשים יקרים לי , האחד רזה והשני שמן. השמן [אל דאגה ,הוא לא נעלב] אמר לי שצדקה זו שאמרה שזו אינה נקודה כואבת בחייה ולכן היא מוכנה פחות להילחם ואילו הרזה אמר שהוא לא מבין למה צריך לכאוב לאנשים כדי לרדת במשקל . אני מצאתי את עצמי בנקודת הביניים - אני חושבת שכל אדם בהיותו מאושר הוא אדם בריא . נקודה. אני נוטה להסכים שאכילת בשעות הלילה המאוחרות הוא עניין של בחירה אבל לפעמים החברה לא מאפשרת לך לוותר על המקום הזה של "לזרום" ומהיותנו בני אדם אני חושבת שהדברים האלו הם תוצר של בחירה [טובה או לא זה עניין אחר] .

נחזור לקבוצה - בשלב כלשהו בדיון התיישב גבר יחסית מבוגר שהשיל מעצמו אי אלו קילוגרמים רציניים ואמר לה "אני יודע שהתהליך הזה הוא לא זמני , הוא תהליך נבנה והוא יילך איתי כל החיים. זה לא שאני משיל את X הקילוגרמים שלי או שומר עליהם עד לתאריך יעד ואז יכול לאכול מה שבא לי וכמה שבא לי- ברור לי שזה משהו שילך איתי כל החיים" . 

**קאצ'ינג! [פה נפל האסימון]**

כל החיים ...המממ........וואו! הרי לא באמת חשבתי שאני אהיה בלונדינית , 1.75 ס"מ עם עיניים סגולות ובכל זאת ראיתי רק את הקילוגרמים לנגד עיניי. שכחתי שהמנטרה של אורח חיים בריא לא באמת זמנית , היא פרמננטית. הלומה יצאתי מהקבוצה עם חומר למחשבה ורזה יותר ב-1.400 ק"ג . אפילו קיבלתי כוכב זהב . אז למה אני מרגישה רע ? אולי כי החיים טפחו על פניי והזכירו לי שתוצאות רואים בעבודה קשה ושאני והמשקל כנראה נהיה מחוברים עד הסוף .

אז מה אתן אומרות ? צריך לכאוב לנו כדי לרדת במשקל ?  או שגם אדם מאושר יכול לרדת במשקל ולסגל לעצמו אורח חיים נכון ? ומה עם החבר'ה - אוכלים מה שכולם אוכלים או מציבים גבולות ?

מאחלת לכולנו שלא משנה מה יהיה , תמיד נהיה מאושרים .

שלכם ,









לקריאת פוסטים קודמים :

הבולשת עולה על המשקל חלק 1
הבולשת עולה על המשקל חלק 2
הבולשת עולה על המשקל חלק 3
הבולשת עולה על המשקל חלק 4
הבולשת עולה על המשקל חלק 5

13 תגובות:

  1. לי נראה שהכל עניין של איזון. אם פעם אחת אוכלים עם החבר'ה או מנשנשים בורקס או טוסט או כל דבר בצקי ופחמימתי אחר, זה לא נורא לדעתי, כל עוד זה לא שגרתי. ירידה במשקל ואורח חיים בריא לא צריך לדעתי להיות כואב ומלא סבל.

    השבמחק
  2. דבר ראשון - מזל טוב על עוד 1.4 קילו.

    דבר שני - לאזן ולהימנע מרגשות אשמה. אכלת בצק כלשהו אם פחמימות? להוסיף עוד 10 דק' להליכה או לריצה על הליכון, או מחר לאכול יותר סלט או יותר חלבון.
    כל הנישנש הזה שמוגדר "לא בריא" לא עוצר בגוף כל עוד את לא "אוכלת" את עצמך מרוב "אשמה".
    אני למשל 3 ימים כל חודש חיה על שוקולד מריר 70%, תה לימון והרבה הרבה שטרודל תפוחים. ברגע שקיבלתי את העובדה שכן אני מרשה לעצמי את כל הטירוף הזה והפסקתי להאשים את עצמי, הק"ג לא מתיישבים. לפני כן כשעוד הרגשתי אשמה הייתי נורא מתבאסת כשראיתי כשהקילו הזה שהייתי מקבלת נשאר.

    השבמחק
  3. אכן מילת המפתח היא - איזון (כמו בכל דבר בחיים..)
    אם נחזיק את עצמנו ברצועה קצרה מידי - אנחנו בעצמנו "נקרע" אותה ונפרוק כל עול (וגם נסבול- לפני על האיסורים האינסופיים שהצבנו ואחרי - על זה שהפרנו אותם)
    צריך לקבל את זה שאין פה win win situation:
    אי אפשר "לדפוק" פיצה וקולה באמצע הלילה ולקום בבוקר "קייט מוס".
    או כפי שחז"ל בעצם אמרו: "אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.."
    אבל מה אפשר?
    אפשר מידי פעם - לעיתים רחוקות, לאכול משולש פיצה (לוותר על הקשה אם לא אוהבים - זה מצוין) ולא באמצע הלילה כמובן, ועל חשבון ארוחת צהריים\ערב, עדיף עם מים ולא קולה - אבל עם כבר קולה - אז רק חצי כוס..
    וזה לא שנקום בוקר למחרת בתור קייט מוס - אבל בתקווה - מידה אחת יותר :)

    השבמחק
  4. Irena - אני מסכימה איתך מאוד. אני חושבת שהטיפ הכי גדול שהיא קיבלה באותו יום והוא גם נכון לכל אחד מאיתנו הוא שאם היא יודעת שהיא מבלה מדי יום ובכל יום מישהו מציע לאכול משהו מאוד גדול מאוחר בלילה , פשוט יש צורך שהיא תתכונן לזה מראש. זה נורא פשוט . אני מאוד בעד כן לאכול מדי פעם משהו שאוהבים [גם אם זה פעם בשבוע] , בטח לא למנוע מעצמך הכל. זה בטח לא צריך להיות מלא בסבל :)

    השבמחק
  5. nastya - תודה רבה! :) , אני עוד בהלם בעצמי. אהבתי את המשפט "כל עוד את לא אוכלת את עצמך מרוב אשמה" . אכלת ? נהנית? תהיי שלמה עם זה. אני באמת לא חושבת שמניעה של כל אוכל שמסב לנו הנאה זה פתרון טוב לטווח ארוך . הפתרון שלך להוסיף פעילות גופנית הוא מעולה .שוקולד מריר ושטרודל תפוחים זה מצוין , אם זה קצת ומדי פעם . למה לא בעצם ? :)

    השבמחק
  6. NG - קייט מוס דווקא היא דוגמא לא ממש טובה LOL . אבל כן , זה נכון שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה ואיזונים זה דבר חשוב בחיים כמו גם לחיות את החיים עצמם ולהנות מהם.אין צורך לשעבד את עצמנו לאוכל אבל כן יש צורך להקריב לפעמים למען המטרה . בסופו של יום , כל דבר בא על חשבון משהו אחר - כל אחד מאיתנו צריך לשבת ולחשוב עד כמה זה שווה לו.

    השבמחק
  7. אני חושבת שהכי התחברתי להרגשה של "דובי קטן" בשמלה.
    אני מרגישה "דובי גדול" בכל שמלה ולכן לא לובשת שמלות בכלל.
    לשאלתך - כן, לנסות לרדת במשקל זה כואב, מציק, עם תחושה תמידית של פספוס.
    לכן אני חיה עם מה שיש (ויש..) ומנסה לא להיסחף יותר מדי עם אוכל (פחמימות...).
    לרדת במשקל זו מלחמה תמידית ומשמעת עצמית ואני לא חיילת.

    ובנימה אופטימית - כל הכבוד על כל הק"ג שהשלת. הלוואי עלי.

    השבמחק
  8. נהנתי מאוד מהפוסט :)

    אתחיל בלנסות לא להיות מעליבה, מאשימה ועוד כמה מילםי מגעילות.. אותה אחת שתארה איך היא מבלה עם כוס בירה באמצע הלילה, לא ממש בגילך, נכון? או נגיד ככה, היא לא עובדת במשרה מלאה ואם כן, משרת סטודנט, עוד השערה, היא סטודנטית או לפני, או אחרי מיד אחרי צבא, או בצבא..
    לא שאני מזלזלת באנשים האלה, חס וחלילה! גם אני הייתי שם (פעם)
    אבל בתקופה הזאת, לדעתי, יותר קשה לשים דברים בפרופורציות, לקחת בחשבון בדיוק את מה שאותו אדם מבוגר (עם ניסיון חיים..) אמר - זה לכל החיים. מעתה ועד עולם.

    אני שמחה עבור אותה ילדונת שהחיים שלה מאושרים! באמת שמחה! ואני חושבת שאם לא היה מפריע לה המשקל היא לא היתה בשומרי משקל.
    בחיים הכל זה give and take מה שאומר, שאם בא לה לשתות בירה באמצע הלילה, והיא יודעת שזה מה שקורה עם הבילויים הליליים האלה, שתוריד לעצמה 2-5 נקד ביום מעצם זה שהיא יודעת שיש דברים בלתי צפויים שקורים בחיים.

    אני חושבת שזה עניין של בגרות, משהו מסוג של האם "לקבל את עצמנו" או "לא לקבל את עצמנו". הכוונה, האם טוב לנו מספיק בשביל להגיד "זה מה יש" (לגבי המשקל במקרה הזה) או שלא טוב לנו ואנחנו רוצים אחרת.

    כן יש שבועות קשים יותר, ויש שבועות עם יותר פיתויים, יש שבועות שיורדים, יש שבועות שלא יורדים ויש שבועות (אבוי!) שאפילו עולים במשקל.

    אני חושבת שצריך להיות מחויבים לתהליך. קודם כל.
    אחרי זה לתוצאות והמשמעויות שלהם..
    בתהליך יש למעלה ויש למטה.

    כמה ירדתי בשבועיים האלה אני לא יודעת להגיד לך (השקילה בשני הקרוב). לא חושבת שיהיה "ואו" מצד שני, את יודעת מה, אני מעדיפה את זה ככה. כי אם יש "ואו" גם ההקרבה היא "ואו" ואחרי הקרבה גדולה תמיד יהיה שבוע-שבועיים שאת מחפשת לפצות את עצמך על "עוגמת הנפש" שנגרמה לך עקב מאמץ יתר..

    אני מאמינה (כמו אותה ילדונת) שצריך להנות בחיים, ובאמת לפעמים אנחנו "יותר מידי" נהנים ונותנים ל FUN לנהל אותנו ולא להיפך.
    היתה לי תקופה כזאת לאחרונה. עודף תחביבים קראתי לה.
    היום אני מנסה לנפות וכמה שיותר. מה שיש לו מקום ישאר ומה שלא, יצטרך ללכת.

    השבמחק
  9. danra - איכשהו אני מתקשה להאמין שאת דובון [קטן או גדול] בשמלה.אני לא חיה בתחושה תמידית של פספוס אבל אני כן מסתכלת על הצדדים החיוביים וגם אם אני נופלת פה ושם או שיש סדקים במערכת שלי , אני משתדלת להחזיר את עצמי לתלם. המשמעת העצמית שלי מאוד גבוהה אבל לא כולם כאלה . מה שכן אני לא חושבת שזה תהליך שאמור להיות כואב כדי להשפיע עלינו.לכאב יש השפעה אולי בכדי לדרבן אותנו אבל הוא לא אמור להישאר שם . אני חושבת שאולי הכאב הוא חלק מחייהם של אנשים מאוד מאוד שמנים שחוו תהליך כלשהו. אצלי לא זה המצב אבל יכול להיות שאצל אחרים זה חלק בלתי נפרד מהשלת הקילוגרמים.

    השבמחק
  10. Meital- היא לא נראתה לי ילדונת אבל כן היא רווקה שחיה את החיים של תל אביב בכיף גדול ואני מאוד מפרגנת. אם זה כואב מספיק כן או לא . לא יודעת לומר איך היא רואה את זה לעומק אבל כן הבנתי שחיי החברה זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלה ושזה כיף לה מאוד. מה שכן , היא צריכה [לטעמי] פשוט לקבל את העיצה שניתנה לה ולתכנן את היום או הלילה שלה במידה כזו שהיא לא תרגיש רע שהיא הולכת עם העדר.
    ברור כשמש ואני חושבת שגם לה שזה לא הפתעה כי אם זה קורה כל יום והיא יוצאת כל יום אז כדאי לתכנן את היום שלך היטב .

    ואני מסכימה איתך שהכל עניין של Give and take. אני לא חושבת שאני מקריבה משהו בשביל לרדת במשקל , אני בסה"כ רוצה לחיות עם עצמי בשלום ולהרגיש טוב יותר. ברגע שנחת לי האסימון , אני חושבת שההכלה של התהליך הזה קצת יותר קלה כי אין יותר דד ליין. הדד ליין הוא Until death do me part
    LOL

    מאחלת לך שקילה יפה כמו שלי , אם לא יותר יפה :)לא חושבת שצריך פיצוי על שום דבר , כי אנחנו עושות לעצמנו ולא לאף אחד אחר. אם יש סבל והקרבה בתהליך , הוא מתוך בחירה פרופר.

    השבמחק
  11. בתור אחת ששינתה את אורך החיים שלה לפני כ-3 שנים וירדה עד כה 25 קילו אני יכולה להגיד לך שאפשר לאכול עם החבר'ה אבל הכל צריך להיות במידה. אם בא לך לאכול המבורגר וצ'יפס אז זה בסדר גמור לאכול המבורגר וצ'יפס מידי פעם אבל ברגע שאת תאכלי המבורגר וצ'יפס ויומיים אחרי זה תאכלי עם החבר'ה פסטה עם שמנת ואחרי שבוע תאכלי פיצה אל תתפלאי אם תעלי במשקל. אם את אוהבת סושי, אפשר גם לצאת עם חברים למסעדה ולאכול סושי (מאכל שהוא יחסית זול בנקודות ולא גומר את כל מכסת הנקודות היומית). אני אשקר אם אני אגיד שלא היו לי תקופות שהגזמתי ועלתי במשקל אבל עד כה היה לי הרבה מזל (או שכל) כי תמיד ידעתי לעצור את ההדרדרות בזמן ולרדת את מה שהעלתי ובכלל, להמשיך בתהליך הירידה. חוץ מזה, צריך המון המון המון המון סבלנות כי נכון שירדתי 25 קילו אבל ירדתי אותם במשך 3 שנים ארוכות אבל לפחות אני לא העלתי את הכל בחזרה שזה גם הישג גדול. איך ספק שהתהליך הוא ארוך ולעיתים מתיש אבל תאמיני לי שזה שווה!!
    כרגע גם אני נמצאת בשומרי משקל. כשעבדתי בת"א הייתי נוהגת ללכת לקבוצה של זיו והיא הורסת. מדריכה מעולה! מביאה את חוש ההומור למפגשים ונותנת טיפים נהדרים. חבל שהיא לא מדריכה באזור מגוריי.

    בכל מקרה, כל הכבוד על הירידה שלך ושיהיה לך הרבה בהצלחה בהמשך :)

    השבמחק
  12. דנה - כל הכבוד על ירידה של 25 ק"ג. זה באמת וואו! אני יודעת שזה לא פשוט , מורידה בפנייך את הכובע.זה מאוד לא פשוט [מיכמוך יודעת] לעצור את ההידרדרות כשהיא מגיעה , אני חושבת שזה מסוג הדברים שצריכים לחתוך אותם ויפה שעה קודם אבל זה גם דורש מוכנות והקרבה קלה. אני חושבת שברגע שאנשים יבינו ששמירה על אורח חיים בריא כולל גם חטאים קטנים מדי פעם [עם דגש על מדי פעם] , אז יבינו שהשד שלא כ"כ נורא. סבלנות היא אכן מילת המפתח . תמיד יש שקילות טובות יותר או פחות אבל הנקודה היא שבמקום להציב דד ליין , צריך להבין שכמו שאמרתי , זה לא זמני - זה פרמננטי לחלק מאיתנו שלא בורכו בגנים משובחים של דוגמניות על.

    זיו היא אכן מדריכה מצויינת , מאוד הומוריסטית , מאוד כנה ואני מתחברת אליה . השידוך הזה הוא שידוך נפלא כי אני מאוד נהנית להגיע לקבוצה וזה אומר כבר הכל. מאחלת גם לך המון בהצלחה בהמשך ! :)

    השבמחק
  13. TAKE 2
    כתבתי לך קודם ונסגר לי הכרום... לא ברור..

    בסופו של דבר כשהיא יודעת את תדירות היציאות שלה זה אחרי הכל ויתור עצמי לדפוק בירה יום אחרי יום מבלי להתחשב בתקציב היומי..
    סיפור שהיה כך היה.. לפני נראה לי משהו כמו חודשיים הלכתי לעודד חברים טריאתלוניסטים שלי. כשהסתיים המסלול וכולם הלכו להם מותשים ומאושרים לכיוון הטקס, קלטתי את אחד החבר'ה יושב לו לארוחת בוקר מאוחרת.. מה את חושבת שהוא אכל? (מזכירה לך, אחרי 1.5 ק"מ שחיה, 40 ק"מ אופניים ו 10 ק"מ ריצה)
    אז ככה, היתה לו קערה של ירקות חתוכים וקוטג' (לא 9% אני יכולה להבטיח לך..)

    אם היית רואה אותו אני חושבת שהיית מבינה..
    אני לא אומרת שהוא לא אכל ארוחת צהרים רצינית, סביר להניח שכן, אבל בכל זאת הוא גם אכל אחרי תחרות, גם אכל בסופו של דבר ארוחה קלה, וגם ארוחה בריאה.

    מה נשאר לומר?
    כשהבריאות והכושר נמצאים באחד המקומות הראשונים בסדר העדיפויות שלנו, אנחנו נראים ומרגישים אחרת..

    ואין ספק שכשמתאמנים עם טריאתלוניסטים רואים איך הם חושבים קדימה, יוצאים - אבל לא עד מאוחר בגלל שחשוב לישון כמו שצריך, אוכלים בחוץ אבל לא מתפרעים כי הם שומרים על הפיגורה, וגם אם יוצאים וגם אם אוכלים ומבלים לא שוכחים להתאמן.

    מקווה שגם אם לא יצא ממני בחיים טריאתלוניסטית אקח איתי לכל החיים את מה שראיתי אצלם.

    את עושה ויתורים, אל תשלי את עצמך :P
    איפה הבורקס? איפה הפיצה?
    אני יכולה לומר לך שאני לא זוכרת מתי אכלתי לאחרונה פיצה (דומינוס טובה כזאת) לגבי בורקסים, אני חושבת שחטאתי לאחרונה מתישהו, אבל בגדול, כל הדברים האלה צריכים לבוא סופר במידה.. כשאני נהנית מפיצה - אני נהנת מפיצה! ואין לי בעיה "לדפוק" 4 משולשים של דומנוס עם בצק עבה. למה? כי זה טעים. גם אם הרביעית היתה פיור גרידינס.. (בדיוק בגלל זה אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה עשיתי דבר שכזה. הערכתי כמה חודשים)

    נכון שההקרבה נעשית במודע. אבל נגיד לא יודעת, שבוע נורא עמוס בהמון דברים שיש לך לעשות, כולם כיפיים, את עדיין מרגישה בסוף השבוע שאת רוצה לפנק את עצמך במנוחה. גם אם כל מה שעשית במהלך השבוע היה כייפי לגמרי, זה עדין היה מעייף. כנ"ל הדיאטה, אמנם עשית את זה למען עצמך, אבל כן הקרבת כמה דברים שהיית שמחה אם היו יושבים להם לזמן קצר על הצלחת שלך..

    השבמחק

לתגובות ,שאלות , טענות ,הערות והארות , אני כאן